שבת 3.10.2026, כ״ב בתשרי תשפ״ז
בשמחת תורה מסיימים את הקריאה בתורה ומיד חוזרים אל המילים הראשונות שלה. התורה מתוארת כירושה של קהילת יעקב, דבר ששייך לכולנו ועובר מדור לדור. הסיום אינו סוגר את הספר. הוא מזמין להתחיל שוב, לשמוע שוב ולגלות פרט שלא שמנו לב אליו קודם.
פעוטות מכירים היטב את השמחה שבחזרה. הם מבקשים את אותו סיפור, אותו שיר ואותו משחק. למבוגר זו עשויה להיראות כמו חזרה על דבר שכבר נעשה, אבל עבור הילד כל חזרה בונה היכרות וביטחון. לפעמים הוא מצטרף במילה חדשה, לפעמים בתנועה, ולפעמים רק נשען ומקשיב.
מה זה אומר בבית עם פעוט
בחרו שיר משפחתי קצר שהילד מכיר. פנו מעט מקום בסלון והחזיקו יחד מטפחת, מגבת ידיים או דגל בטוח שכבר יש בבית. שירו ורקדו פעם אחת. כשמסיימים, אמרו שסיימנו ועכשיו מתחילים שוב. בפעם השנייה תנו לילד לבחור תנועה אחת שכולם יחזרו עליה, כמו מחיאת כף, סיבוב איטי או הרמת היד. גם ילד שמעדיף לעמוד בצד, להיות על הידיים או להירדם על הכתף משתתף בדרכו. השמחה אינה נמדדת בכמה זמן רקדנו, אלא בתחושה שהיה מקום לכל אחד.
בסיום הניחו את המטפחת וחזרו אל הישיבה. כך גם ההתחלה וגם הסיום מקבלים סימן ברור שהילד יכול לזהות.
גם הקפה אחת בסלון מספיקה כדי להפוך את המילים לתנועה שהילד יכול לזכור בגוף.
ליד שולחן השבת
היום מסיימים את התורה ומתחילים אותה שוב. גם סיפור שכבר שמענו יכול להישמע חדש כשקוראים אותו יחד.
מסיימים את התורה ומיד מתחילים מחדש. דגל ביד, ריקוד בסלון, וגם מי שנרדם על הכתף היה בשמחה.